סיירת החישגוזיםבוא תהיה שותף בריפוי

הסיפור

איך נולדה הסיירת

לפני שהצלחתי להפוך את הטרלול שלי לסוג של קריירה שמשמחת הרבה אנשים — ברחוב, בבתי רפואה, בבתי אבות ואצל חיילים בשדה הקרב — הייתי אדם שחווה הרבה כעס לא מווסת וכאב עצום.

סבלתי מעודף מודעות ומעודף הרצינות שהעולם המערבי, החולה־שליטה, הביא לנו — מה שאני מכנה ״מחלת הרצינות״. מאז ומתמיד הבנתי שאני לא שייך לעולם ההישגי והמרובע שרוצה ממך להיות חלק מפס ייצור של מבחנים, חיילים, סטודנטים וכו׳.

היה לי הרבה כאב שהתבטא בכעס, ובשביל לשמור על הבריאות והשפיות הייתי חייב להמיר את הכאב הזה לצחוק ולסאטירה — קודם כל כדי לשמור על עצמי, ושנית כדי לעשות שיקוף קומי לשקר של העולם.

אני מאמין בכל ליבי שהעולם שאנחנו חיים בו משכיח מהלב שלנו, אי שם בנעורים, שאנחנו ילדים שרק רוצים לצחוק, לבכות ולרקוד את החיים האלה — להיות אותנטיים לרגשות שלנו ולתת להם ביטוי.

כילד זה ברור וזה קורה, אבל אז נכנסות מלא ״מטלות״ מצד העולם התובעני: בגרויות (כי מה תעשה אם לא תהיה לך בגרות?!), ואז צבא, אקדמיה, קריירה, חתונה — וזה לא נגמר! ואז מתפלאים איך כולם על ציפרלקס. כי שכחנו שכולנו פאקינג ילדים. תמידדדד.

״כולנו ברבורים באגם החישגוזים״ — כולנו ילדים שרק רוצים אהבה, במגרש המשחקים הזה שאלוקים יצר.

עם הזמן הדרישות התובעניות מצד העולם (אח שלי הגדול רופא בכיר) רק התגברו עליי — בתיכון, ואחר כך בצבא כלוחם, זה הגיע לשיא. וככל שהתובענות רצתה לשאוב אותי אליה, כך עלתה בי רמת הכעס — כי תמיד סבלתי מעודף מודעות, והייתי רגיש לאגו ולחוסר צדק שגם הם נובעים ממחלת הרצינות.

בסוף עומד מולך ילד או ילדה — בדמות מורה או מפקד — שקיבלו סמכות, ובעצמם מלאים בחוסרים של אהבה. במקום להיות אותנטיים ולומר ״אני רק רוצה שיראו אותי ושיאהבו אותי כמו שאני״, הם לוקחים את הסמכות ומוציאים את הכאב על אחרים. וזהו הגלגל האימתני של מחלת הרצינות, שאינו נגמר.

השיא הגיע בפרידה מאוד קשה מ״גרושתי עליה השלום״ — פרידה שגרסה אותי אי שם בגיל 26, אחרי 4 שנים של אופוריה. הכל התפוצץ לי בפנים, וכל הדחייה שחוויתי אי-פעם מכל המסגרות שזרקו אותי נפלה עליי כמו פיל ביום בהיר.

ואז יצאתי למסע של הלב השבור, שיצר דמות מופלאה בשם גוני חישגוזים — דמות שתמיד הייתה בי, שלקחה את מחלת הרצינות של עצמי, שמה עליה תחפושת של נקניקייה/בננה, הלכה למשרדי ביטוח לאומי ומס הכנסה, וצעקה את הכאב בצורה קומית.

בתקופת הקורונה הדבר שהכי הפעיל אותי היו שוטרים שנטפלו אליי על שאין לי ״טמפון על הפרצוף״ (מסכה) ונפלו עליי עם דוחות. עד שפעם אחת, באחד ממסעות הריפוי שהעברתי במדבר — שבהם העברתי מדיטציית שאיפה–נשיפה כאחרון מדריכי היוגה — חיכתה לנו ניידת משטרה בדרך לחאן של שבת.

לא יכולתי לתקוף את השוטר — כולם הסתכלו על המדריך המהולל ששידר ששום דבר לא יוציא אותו מדעתו. אבל אבי אבות מחלת הרצינות עמד מולי. במקום להוציא את הכעס שרצה לשרוף אותם חיים (היו לי באותו רגע 4 תיקים על תקיפת שוטר), הייתי חייב לצעוק את הכאב הפנימי שלי כפרובוקציה קומית. ואז התחלתי לרקוד על הניידת במקום לשרוף אותה. הסרטון, כמובן, התפרסם בחדשות.

״המתקת הדינים״ — להפוך את החישגוז לחישגוז של שפע, ולמצוא הרמוניה בתוך הדיסהרמוניה.

שם גיליתי את אחד הסודות המדהימים בחיי — המתקת הדינים. מאז, כל פעם שמישהו בא עליי ב-200 קמ״ש (זה החישגוז — שני ההפכים שאלוקים יצר נפגשים חזיתית), במקום לפוצץ ולתת למפגש להוריד אותי — ״להתחשגז בחישגוז״ — הבנתי שאפשר להפוך אותו לחישגוז של שפע. כי בלאגן זה בא לגן, ובראשית זה ברא שיט. ודווקא במפגש בין ההפכים — בין גוני חישגוזים לשוטר, בין אש ומים, בין כאב לדגדוג — יש את הקסם הכי גדול.

דווקא בעלבון הכי גדול ובתחושת הדחייה והאכזבה מכל המקומות שדחו אותי — כולל אהבת חיי — הצלחתי למצוא את הפלא הגדול: את המעיין הנובע של האור שבי. וזה באמת פלא גדול!

זכיתי להפוך את הכאב והטראומה שלי לתרומה, ולהקים את סיירת החישגוזים — עמותה ששמה על דגלה את המלחמה בשורש כל המחלות, ״מחלת הרצינות״. עמותה שזוכה לפעילות רצופה כמעט כל יום מאז המלחמה: עם לוחמים בשדה הקרב ובשדה הקרב של השיקום בבתי הרפואה — להביא שמחה, רפואה ותקווה במקומות שבהם היאוש רוקד.

אוהב אתכם, הארגזים-יפשטידות של אהבה שלי. תודה על כל האהבה שאתם מרעיפים עליי ברחוב וברשת. אוהב אתכם מפה ועד ירוחם. קריאה מהנה ומחושגזת!

— גוני חישגוזים, מתוך ההקדמה לספר ״תובנות מבית הכסא״